המעבר הראשון שלנו לחו״ל היה מלווה בהתרגשות, אבל גם בהרבה חוסר ודאות. ילדיי היו קטנים והיינו צריכים להמציא את עצמנו מחדש – כהורים, כזוג, כמשפחה.
כבר בתחילת הדרך הבנתי שהתמודדות של משפחה ברילוקיישן היא לא רק לוגיסטיקה – אלא בעיקר רגש.

הבן הבכור שלי, שתמיד היה תקשורתי ופתוח, מצא את עצמו שותק מול שפה שהוא לא מכיר. הילדה שלי התמודדה עם געגועים עזים וחוסר שייכות והקטן – בדיוק בשלב בו העולם אמור להתרחב – צמצם את עצמו פנימה. בתוך כל זה, גם אני הייתי צריכה להחזיק את הספינה: לבד ברוב הזמן, בלי רשת תמיכה, כשבעלי בעבודה אינטנסיבית במדינה זרה וכולנו מתאקלמים מחדש.

רגע אחד זכור לי במיוחד – שיחת לילה שקטה עם הילדה שלי, אחרי בכי שנראה שאין לו סוף, אמירות כמו "למה עשיתם לנו את זה? אני לא רוצה ללכת לבית ספר! אף אחד לא מדבר איתי ואני שותקת כל היום". כל התשובות שהכרתי מהחיים בארץ פשוט לא התאימו. לא היו כאן סבתא וסבא, לא גן מוכר, לא חברים מהשכונה. באותו רגע הבנתי שלפני שאני מגיבה – אני צריכה קודם להקשיב באמת ולבנות איתה שפה חדשה של ביטחון, מתוך מה שיש עכשיו.

מאותו רגע, משהו בי השתנה.
הבנתי שלפעמים הורות ברילוקיישן דורשת יותר – יותר גמישות, יותר רכות, יותר יצירתיות. ובעיקר – מישהו אחד שמאמין בך בתוך כל השינוי.

התובנות האלה מלוות אותי עד היום בעבודה עם הורים.
אני לא מביאה רק כלים מקצועיים – אני מביאה גם את היד שתחזיק אתכם כשאתם מרגישים לבד, את ההבנה למה באמת אתם מתכוונים כשאתם אומרים ״קשה״, ואת הניסיון שחי בי יום-יום.